צפירה של דקה

אני שומע את הצפירה, קם ו... שואל את עצמי מה עושים? להישאר בשקט, דקה או שתיים, האם יש לזה תועלת ואם כן מה היא?

אני חושב עליו, עליה, עליהם, על כל החיים שהיו ונפסקו. ואני מרגיש את העצב, עצב שאין לו שם, אין לו תמונה חקוקה, אבל עצב גדול.

זה בעצם עצב על איבוד החיים, החיים אשר בעיני כל כך יפים, לחשוב שהרגו חיים מציף מיד את העצב.

אני לא הכרתי אותם, אבל אני מכיר טוב מאוד את החיים, ולכן אני כל כך עצוב כאשר אני עוצר וחושב על זה.

אני שומע את הרעש מחדש, האנשים כבר ממשיכים ללכת ואני עדיין נשאר עומד ואומר לעצמי: "הדקה הזאת, בה כל כך הערכנו את החיים, צריכה ללוות אותנו ביום יום, אנו שעדיין חיים"